top of page

"כשהדברים מתפרקים" – מחשבות על העזיבה של ליאו מסי את ברצלונה מנקודת מבט בודהיסטית

לראות את ליאו מסי משחק כדורגל הייתה לעיתים קרובות חוויה רוחנית. מהיום בו מסי לבש את חולצת הבוגרים בברצלונה הקסם קרה והכדורגל העולמי היה בפתחה של תקופה בה הוא עומד להשתנות. הבחור הארגנטינאי הקטן והביישן, רץ עם הכדור דבוק לו לרגל כמו שאף שחקן אחר לא עשה לפניו וספק אם יעשו אחריו, והביצועים שלו השאירו את כל אנשי המקצוע בעולם פעורי פה וללא מילים בכדי לתאר מה הוא עושה ואיך הוא עשה זאת. כך, כמו באהבה, חוויה רוחנית או בדומה לאירוע אקסטטי (חתונה, פסטיבל, לידה של ילד\ה), החוויות הן כה עוצמתיות שהמוח מתקשה ליצר ולחבר מילים בכדי לתאר אותן. לכן, אם נבחן את התופעה של מסי מהזווית הבודהיסטית, הינדואיסטית ותורות אחרות מהמזרח הרחוק - כדי לעבור תהליך של התפתחות יש להסתכל לא רק על החוויות החיוביות והנעימות מאחר ודווקא בחוויות השליליות והלא נעימות יש פוטנציאל התפתחות וצמיחה גדול יותר. אז מתוך הנחה זו, כיצד עשויה עזיבתו של מסי לסייע בהתפתחות המועדון?


אז נתחיל קצת לפני ההתחלה הממשית, ביולי 2003: ברצלונה רכשה את רונאלדיניו. באותה שנה הייתי בכיתה ח', והכרתי את הקבוצה של ברצלונה בעיקר בזכות המספרת של ריבאלדו נגד ולנסיה, אבל כשרונאלדיניו הגיע התחלתי לעקוב אחרי המועדון והתאהבתי. לא עבר זמן רב וגיליתי שישנו אתר שנקרא "בארסה מאניה" ופורום שנקרא "ספורט-אנטר" בו יש שיחות של אוהדים על קבוצותיהם לפי ליגות. אפילו שלחתי שטר של 50 שקל במעטפה עם תמונת כרטיס הספרייה שלי מהתיכון כדי לקבל את כרטיס חבר מועדון האוהדים. זה היה מרגש. לאחר סקירה מקיפה של האתר בארסה-מאניה, שמתי לב שהם סוקרים גם שחקנים מה"לה-מאסיה" (האקדמיה של ברצלונה), ושחקן אחד ספציפי תפס לי את העין: ליונל מסי – "היהלום הלא-מלוטש מארגנטינה": גובה 1.70, בעיות גדילה ותספורת מוזרה - תהיתי על איזה יהלום מדובר כי לי הוא ממש לא היה נראה כמו כוכב כדורגל. אבל באותם ימים, רגע וחצי לפני מהפכת היוטיוב, לא הייתה לי ממש אפשרות לבחון זאת בסרטונים של אותו ליאו מסי. אז חיכיתי בהשתוקקות לראות לרגע בו אראה אותו משחק.

ב-1.5.2005 משאלתי התגשמה ובפורום של ספורט-אנטר כתבו שמסי יהיה על הספסל במשחק נגד אלבסטה. התיישבתי על הספה בבית הורי וגופי רעד מהתרגשות. בדקה ה-87 זה קרה - ליונל מסי עלה לשחק במקום סמואל אטו. הייתי משולהב. ראיתי תופעה שנוגדת את כל מה שדמיינתי משחקן כדורגל – נמוך, שקט ומופנם פשוט מלהטט על הדשא. תוך שתי דקות לתוך המשחק אותו רונאלדיניו שכה הערצתי הקפיץ כדור למסי "היהלום" לכיוון הרחבה, ומסי – אז ילדון בן 17, פשוט הקפיץ את הכדור עם "קרח בוורידים" מעל אחד המגנים והשוער של אלבסטה לתוך השער – וואוו! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב התרגשות. זה היה בלתי נתפס. אני זוכר שחשבתי לעצמי, שאנשי מקצוע אומרים שמדובר ביהלום שיש ללטשו – אבל מסי לא חיכה אפילו שנייה לליטוש וכבר מהדקה הראשונה שלו על המגרש במדי ברצלונה הקסם התממש.


כשהדברים מתפרקים: אחרי 16 שנה – מסי עוזב, ולא באופן רגיל 16 שנה קדימה מאז אותו גול מפואר ומרגש, אחרי שנים של קסם והתרגשות בכל פעם שמסי עלה על הדשא – הודיע המועדון בפתאומיות (יחסית) שמסי לא מחדש את חוזהו. כך למעשה, בתאריך ה-5.8.21, אחרי 778 משחקים, בהם הבקיע 671 שערים ובישל 267 פעמים נודע לאוהדים כי מסי לא יסיים את הקריירה כצפוי במועדון ילדותו.

פמה צ'ודרון, נזירה בודהיסטית אמריקאית, כתבה ספר נפלא שנקרא: "כשהדברים מתפרקים" ובו היא מסבירה באופן נפלא איך דווקא כשהדברים מתפרקים, מגיע הרגע לצמיחה ובניה מחודשת. זאת מכיוון שהדבר היחיד שמתפרק הוא "הדימוי העצמי" של האדם או במילים אחרות חלקים ב"אגו" מתפרקים. אולם, במציאות הפיזית - כלום לא מתפרק. "כשהדברים מתפרקים , ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת לשבת על הגדה הזאת ולא להיאחז במוכר", כותבת צ'ודרון בתבונה. זה בדיוק מה שעובר על ברצלונה כרגע – הכל מתפרק, והקבוצה על כלל שחקניה, עובדיה ואוהדיה חווים משבר זהות – "מי אנחנו ברצלונה ללא ליאו מסי?"

אם לשים בצד את הטרגדיה שהתפתחה והנסיבות המצערות שהובילו לכך שדרכיהם של ליאו מסי וברצלונה נפרדות בניגוד לרצונם של שני הצדדים – הרגע בו ליאו מסי כבר לא יהיה שחקן ברצלונה הינו כורח המציאות וגם לא היה רחוק מלהתרחש כבר בעבר (הפקס בעונה שעברה), פשוט כמעט אף אחד לא העלה על דעתו שכך זה יתבצע. אבל, אם נמשיך לבחון את הסיטואציה מנקודת המבט הבודהיסטית (ושל מסורות נוספות מהמזרח הרחוק): סבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, וניתן לחלקו לשני סוגים: (1) כאב פיזי ו-(2) סבל פסיכולוגי. משל בודהיסטי מ"סוטרת החץ" מתאר זאת יפה: אדם הולך ביער ולפתע חוטף חץ (כאב פיזי) בכתף, אם יישאר באותו המקום, יתאבל, יקונן ויכעס על החץ הראשון – כך הוא סופג את החץ השני (סבל פסיכולוגי). סיבה נוספת לקיום הסבל הפסיכולוגי האנושי נובעת מכך, שהמציאות האובייקטיבית משתנה: הגוף מזדקן, האוטו מתיישן, הבית הולך ומתקלף, וכל עוד האדם יהיה בעל היקשרות לאובייקט חומרי מסוים (Attachment) הוא יסבול סבל פסיכולוגי. כלומר, גם אם ליאו מסי לא היה עוזב, יש להכיר בכך שהוא לא היה משחק לעד בברצלונה.


כיצד נכון עבור ברצלונה לפעול עכשיו? לדעתי, מנקודת מבט בודהיסטית, הדבר הנכון ביותר לעשות מבחינת ברצלונה הוא לשחרר (to let go) (מהקבוצה אך בעיקר פסיכולוגית) את ליאו מסי. ההתעסקות המתמשכת ב"מה היה אילו" או ב"מה יהיה עכשיו?" פוגעת ביכולת של המועדון לצמוח מתוך המקרה, בדיוק באותו האופן שמתרחשים הדברים בקרב בני אדם שמשקעי העבר פוגעים בחוויה שלהם ברגע הנוכחי. האמירה to let go, עשויה להיות קצת כללית ומבלבלת, אבל יש לה שלושה יישומים שלדעתי עליהם יש לשים את הדגש בברצלונה כדי להתקדם הלאה, כפי שהייתי ממליץ לכל אדם החווה משבר:


1.שחרור הרגלים לא מיטיבים – אחת הסיבות בגללן אנחנו פונים להרגלים שלא מיטיבים עמנו נובעת מחוסר היכולת להיות עם אי-שקט רגשי אשר עולה כאשר "דברים מתפרקים". הפחד, החרדה מהלא-נודע ואי הנעימות הכללית שנגרמת ממקרים אלו, מביאים את האדם לעיתים קרובות לפנות לגורמים "ממסכים" (מיסוך) שיסבו לו ריגוש רגעי שישכך באופן זמני את הכאב (לדוגמא: אלכוהול, אכילה רגשית וכו') ויצרו תחושה של "שליטה" מסוימת. הדרך הנבונה והמיטיבה ביותר עבור האדם להתמודד עם תחושות לא נעימות אלו לרוב היא באמצעות – שהיה איתם, פשוט להיות איתם ללא פעולה. במידה וכך תפעל (או בעצם לא תפעל) ברצלונה היא עשויה לפרוח. במועדון יש שפע של כישרונות צעירים (פאטי, גאבי, ריקי פוץ', אראוחו ועוד רבים) שרק מחכים להזדמנות לצמוח. לדעתי, כרגע הדבר הנכון (מקצועית ובעיקר כלכלית) עבור ברצלונה הוא פשוט להרפות: לשחרר את החיפושים אחר חיזוקים, לא לנסות לגייס עוד כספים ולהתמקד אך ורק במה שיש. כמובן שיש לא מעט עניינים שעדיין יש להתעסק איתם, אבל הלך הרוח הכלכלית צריכה להיות: "עבודה עם מה שיש כאן עכשיו". זה יוריד לחץ מהמועדון ומהשחקנים, וימנע מבארסה למצוא עוד סיפוק רגעי (לדוגמא: רכש) שיניב כותרות מפוצצות בעיתונים אבל לא בהכרח יהיה המהלך הטוב ביותר לטווח הארוך.


2. שחרור ציפיות – אחד הדברים הקשים ביותר כאוהד כדורגל וכאדם בכלל הוא לשחרר ציפיות. בשונה משאיפות, ציפיות נוצרות כאשר האדם תולה את השמחה שלו בהתרחשות עתידית, אשר לעיתים נובעת מאי שביעות רצון ממה שיש עכשיו. זאת מכיוון שמאחורי ציפייה שלא תתממש מסתתרת אכזבה עתידית. קל מאוד להדגים זאת בכך, שכל משחק שברצלונה עלתה לשחק מאז תחילת עידן מסי רוב אוהדי ברצלונה (גם אני כמובן) ציפו שהיא תנצח (גם אם זו הייתה תקווה סמויה בלב), ורוב האוהדים התאכזבו כאשר הקבוצה הפסידה גם כשזה היה בניגוד לכל הסיכויים. השאיפה לניצחון, משולה למשל שני החיצים – זה בסדר לחוות תסכול מהפסד, אבל הסבל שלאחר מכן המורכב מהתאבלות כעס, תסכול וכו' – הוא לרוב מיותר. כך גם יש להסתכל על הדברים עם עזיבתו של מסי: לקבוצה צריכות להיות שאיפות ללא ספק, אבל להתבונן בציפיות שיעלו לקבוצה באופן טבעי (אליפות הרואית דווקא בעונה שמסי עזב) ולהבין שיש להתמקד במטרות ריאליות ושאפתניות.


3. שחרור אשמה – ההיאחזות באשמה היא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר ביותר לסבל אנושי. כאשר משהו לא נעים קורה לאדם, ישנה נטייה לחפש אשמים. זאת בכדי לנסות להרחיק מעצמו חלק מחוסר הנעימות אותה הוא חווה. כאשר ברצלונה הודיעה שמסי עוזב חשתי תסכול עצום. הכאב שעלה בי הוא באמת היה לא פרופורציונאלי אם מסתכלים על המקרה באופן ריאלי. אבל, שמתי לב מיד איך המחשבות שלי מחפשות אחר מי אשם במקרה כדי לצלוב אותו – כי כך יהיה קל יותר לשאת את הקושי. ההתעסקות במי אשם היא מאין סיפוק רגעי אותו אנחנו חווים כאשר אנחנו מתוסכלים. אני חלילה לא טוען שברצלונה צריכה לשחרר מברתומאו – ממש לא, הוא והנהלתו אשמים באופן אובייקטיבי במצב הכלכלי של המועדון שהוביל לעזיבתו של מסי. אבל, מצד שני ברתומאו כבר לא משנה. יש משבר כלכלי ומשבר מוראלי, אבל יש גם עתיד, קבוצה כשרונית ואוהדים שמאוהבים במועדון ורוצים לראות אותו מצליח. לכן, ברצלונה צריכה להתמקד בלשחרר את ההתעסקות באשמה, ובכל פעם שמישהו יעסוק בנושא באופן שאינו מיטיב עם טובת המועדון– לומר לו בעדינות ששאיפות המועדון של המועדון השתנו ושיש להשקיע את האנרגיה כרגע בהתפתחות וצמיחה מחודשת.


כאמור, מסי סיפוק לאוהדים רבים חוויה (כמעט) רוחנית, ובאמת אם נסתכל בפרספקטיבה בודהיסטית גם מהרגעים הנעימים של התקופה וגם מהרגעים הפחות נעימים שלה עלינו לדעת להתבונן בתבונה כדי להבין כיצד המועדון יכול להתפתח מזה. הדמעות שזלגו מעיניי בימים שלאחר הודעת העזיבה של ליאו מסי היו דמעות של אהבה אמיתית ותסכול של משהו נהדר שליווה את חיי וזה עתה נגמר עם תחושה ש"משהו התפרק". אבל, אני מזכיר לעצמי שאהבה אמיתית "ללא תנאי" היא אהבה שינה תלוי בדבר: אני אוהב את מסי, אני אוהב את ברצלונה ואין תלות בין הדברים כך שמסי לא צריך לשחק בברצלונה כדי שאוהב אותו וגם לא כדי שאוהב את המועדון. לכן, כמו באהבה אמיתית, עכשיו זה הזמן שלנו "לשחרר" את מסי ו-to let go.



Comments


bottom of page