מה ניתן ללמוד מהחיוך של דני אלבס על קשיחות מנטלית?
דני אלבס, שחקן ברצלונה בעבר, מחזיק בלא פחות מ-41 תארים אותם אסף לאורך הקריירה (רשימה בלינק-תגובה 1). המגן הימני הברזילאי יכול וראוי לדעת רבים להתמודד על תואר לא רשמי נוסף כ"מגן הימני הטוב ביותר בכל הזמנים". אך מה שמיוחד בדני אלבס הוא שהצגת היכולות הספורטיביות הגבוהות והמרשימות בהיבט של ההתמדה, המחויבות והנחישות אותם הפגין הגיעו ביחד עם חיוך רחב והתנהגות קלילה מחוץ ועל המגרש. לכן, למרות שבמקרים מסוימים הוא עשה יותר רושם של יוטיובר ליצן (לינק לסרטון בתגובה 2) מאשר שחקן טופ ובניגוד לחשיבה האינטואיטיבית, דני אלבס עשוי לענות להגדרה "קשוח מנטלית" . המונח קשיחות מנטלית (או חוזק מנטלי), נשמע רבות סביב שיח על ביצוע ספורטיבי: "צריך להיות חזק מנטלית", "מי שיהיה הכי חזק מנטלית יזכה בתואר", "הפסדנו כי לא היינו חזקים מנטלית מספיק". אבל, למרות השימוש הרחב במונח קשיחות מנטלית (או חוזק מנטלי), לעיתים ישנה תפיסה שגויה של ההגדרה בקרב ספורטאים\יות, אנשי ספורט וצופים\ות ולעיתים אנשים מבלבלים את התכונה "קשיחות מנטלית" עם התנהגות "קשוחה". אך ישנו הבדל משמעותי שמצריך הסבר והבנה של המושג קשיחות מנטלית בכדי להעריך נכון תכונה זו בקרב ספורטאים וספורטאיות.
מה ההגדרה ל"קשיחות מנטלית" לפי הספרות המקצועית? למרות ניסיון של עשרות שנים להגדיר את המאפיינים של קשיחות מנטלית, הגדרת המושג לא קיבלה הסכמה גורפת וחד משמעית. לעומת זאת, בספרות המקצועית ישנה הסכמה לכך שקשיחות מנטלית גבוה נמצאת במתאם גבוה עם ביצוע טוב. נכון להיום, ישנן שתי תיאוריות מרכזיות הממשיגות את המונח "קשיחות מנטלית" ומפרטות את הגורמים הפסיכולוגיים המרכיבים אותו: 1.מודל ה-4C's (ארבעת ה-C): מודל אשר מבוסס בעיקרו על תיאוריית החוזק\חוסן המנטלי (hardiness) של קובסה (Kobasa, 1979). כמשתמע משמו, המודל מתאר ארבעה גורמים פסיכולוגיים המרכיבים קשיחות מנטלית:
Commitment – מחויבות להשגת המטרות גם בעתות משבר Control – שליטה על החוויה, הביצוע והרגשות (וויסות עצמי) Challenge – הסתכלות על מצבים מורכבים כמאתגרים Confidence – ביטחון עצמי בביצוע
2.מסגרת ההקשר (contextual framework) של קשיחות מנטלית: מחקר שנערך בשנת 2002 על ידי ג'ונס ושות' (Jones et al., 2002) ובו אפיינו החוקרים את ההגדרה למונח קשיחות מנטלית באמצעות ראיונות עם ספורטאי עילית (אולימפיים) וגיבשו את ההגדרה הבאה (ובנוסף דירגו 12 מאפיינים נוספים):
"קשיחות מנטלית היא אורך רוח מולד או נרכש אשר מאפשר לאדם: (1) כללי- להסתגל (cope) באופן יעיל יותר מיריביו תחת דרישות התחרות (תחרותיות, אימון, אורח חיים ספורטיבי) ו-(2) ספציפי – להיות עקבי וטוב יותר מהיריבים שלו ביכולת להישאר נחוש, מפוקס, בטוח ובשליטה תחת לחץ.
ו...איך הצופים והצופות בספורט תופסים קשיחות מנטלית? ישנן מספר הטיות חשיבה (biases) הנפוצות בהקשר להערכת הצופים (בספורט) את הקשיחות המנטלית של ספורטאים: לדוגמא, במחקרם של שלנברג וגאודראו (Schellenberg & Gaudreau, 2021) מצאו החוקרים שהמשתתפים במחקר (סה"כ 1097) דירגו שחקן קשוח יותר מנטלית לאחר שביצע פעולה מוצלחת. כלומר, תפיסת הקשיחות המנטלית של אותו שחקן הייתה תלויה בתוצאת הביצוע שלו (הטיית החוכמה בדיעבד). האפקט התקיים גם במקרים בהם נאמר למשתתפים מראש שהשחקן בו הם עומדים לצפות נחשב לקשוח מנטלית. כלומר, ישנה בעיה רווחת לפיה אנחנו כצופים בספורט נוטים להעריך את הקשיחות המנטלית של הספורטאי\ת על סמך מעט מידי ידע (לרוב הידע שישמש להערכה יהיה הביצוע האחרון) ומתעלמים מגורמים מאוד רלוונטיים כדוגמת היכולת של הספורטאי\ת להתמודד עם כישלונות בטווח הארוך. לדעתי, בכדי לתקן הטיות אלו, ישנו צורך בהגדרה מקצועית מדויקת יותר לקשיחות מנטלית וגם הרחבה הפרספקטיבה של הצופה בספורטאי\ת.
דני אלבס כמודל חדשני לקשיחות מנטלית? ישנה תחושה של שינוי באוויר בשנים האחרונות בספורט: ספורטאים מוצלחים לא נוקטים רק בגישה בלתי מתפשרת של חוסר הפגנת פגיעות ותחזוק תדמית קשוחה כדוגמת כ. רונאלדו, לברון ג'יימס והאחיות ויליאמס (ספורטאים\ית עם הישגים כבירים, אך כאמור מתחזקים תדמית קשוחה). אלא במקביל אליהם, פורח דור חדש של שחקנים חייכנים וחיוביים כגון הארלינג בראוט האלאנד, לוקה דונצ'יץ ו.. דני אלבס שהקדים אותם: אמנם הקלילות שהשחקנים הללו משדרים אולי נותנת רושם לא "קשוח", אבל היא כן משדרת: מחויבות, שליטה, אתגר ובטחון – 4 המרכיבים של קשיחות מנטלית. במקרה של דני אלבס, גם במצבים קיצוניים שדרשו ויסות עצמי ומחויבות, נקט דני אלבס בדרכים לא שגרתיות: בשנת 2014 במשחק נגד ויאריאל, בעת שניגש להרים כדור מהקרן, נזרקה לעברו בננה (על רקע גזעני כמובן). דני אלבס פשוט ניגש לבננה, הרים, קילף, אכל אותה, הרים את כדור הקרן והמשיך לשחק (לינק בתגובה 3). לאחר המשחק אמר אלבס: "חייבים להתייחס למקרים הללו עם חוש הומור". תגובתו גררה כמובן הדים רבים ותמיכה נרחבת בעולם הספורט.
לסיכום, אחד הדברים החשובים ביותר בפסיכולוגיה היא ההבנה שכל דבר נע על טווח, ושום דבר הוא לא 'שחור-לבן'. דני אלבס לא היה רק מצחיק וליצן אלא ידע גם לשחק, לריב ולתקל. הוא גם היה ממושמע על המגרש וידע להיכנס בשחקני יריב כשהיה צריך. התאוריטיקן קרל גוסטב יונג אמר שהאישיות שלנו מורכבת ממפגש בין ניגודים ומתן ביטוי לכל אחד מהם תוך דאגה לאיזון שלהם – כלומר, לא להיות רק קשוח ורציני, ולא רק מצחיק וליצן אלא לדעת לטפח את שניהם בהתאם לצורך. לכן, בעיני ישנו צורך מהותי לפתח יכולות של גמישות מחשבתית והבנה דואלית (היכולת להיות גם שמח וגם עצוב ברגע נתון) בקרב שחקנים. בעיני, היכולת לבחון סיטואציות מורכבות (הפסד צורם בתחרות חשובה, פציעה) באופן גמיש ודואלי כך שנבין שמה שקרה לנו הוא רע (הפסדנו) אבל גם טוב (ההפסד הצביע לי בדיוק על מה אני צריך לשפר) הם מרכיבים חשובים ביותר לקשיחות מנטלית.
עלינו גם לזכור, שכאשר אנחנו כצופים שופטים את היכולות המנטליות של ספורטאי\ת לפי התוצאות הנוכחיות שלהם בלבד – ייתכן מאוד שאנחנו נבצע הערכה שגויה. אז אני לא יודע אם אתה מחשיבים אותו לקשוח או לא, אבל לראות את דני אלבס ממשיך להניף גביעים גם בגיל 38, ועם אותו חיוך ילדותי על הפנים -מרגש אותי בטירוף.
תגובה 1:
פירוט התארים של דני אלבס
תגובה 2:
אוסף סרטונים של דני אלבס עושה שטויות
תגובה 3:
דני אלבס אוכל בננה שנזרקה לעברו על רקע גזעני במהלך משחק:
