לטוס למשחקים האולימפיים כאיש צוות במשלחת הישראלית הרשמית, היה ללא ספק אחד הרגעים האישיים המרגשים בחיי ואחת החוויות המקצועיות המשמעותיות בקריירה המקצועית שלי כפסיכולוג מתחום הספורט המלווה את נבחרת הקשתות של ישראל.
מאז ילדותי, תחרויות ספורט בינלאומיות בכלל וטורנירים גדולים בפרט כמו המשחקים האולימפיים, משחקי גביע העולם בכדורגל (מונדיאל) ואליפות אירופה בכדורגל (יורו), ריתקו וריגשו אותי ובחלוף הזמן, גם סיקרנו אותי כפסיכולוג מבחינה מקצועית.
מטבע הדברים, הספורטאים האולימפיים נמצאים במוקד העניין - ובצדק רב, בעוד אנשי המקצוע המלווים אותם נמצאים "מאחורי הקלעים" ופעילותם המקצועית לרוב אינה זוכה לחשיפה ציבורית בהיקף משמעותי (אם בכלל). אנשי המקצוע שמלווים את הספורטאים האולימפיים, משקיעים מאמצים מקצועיים אדירים כדי להגיע לרגעי השיא במשחקים האולימפיים, ולעיתים הם מתרגשים לא פחות מהספורטאים עצמם – כך לפחות אני הרגשתי.
המשחקים האולימפיים הם חוויה אישית ומקצועית מסוג אחר .מדובר בחוויה עוצמתית, מרגשת ומלמדת. עדיין לא הספקתי לעכל את כל החוויה, על כלל משמעויותיה. הייתי משוכנע שברגע שהיא תסתיים, המוח שלי יוצף במגוון מחשבות ותובנות מקצועיות, אותם אני אעלה על הכתב בפוסטים בתדירות של הזמנות משלוחי וולט למשרד של חברת הייטק ביום שלישי ב-12:00. אך, לא כך קרה, והאמת? בימים הראשונים שלאחר המשחקים האולימפיים, בעיקר הרגשתי מרוקן, התקשיתי לעבוד ולא התפניתי לכתוב והרשיתי לעצמי להסיק מכך שהספורטאים והספורטאיות האולימפיים חווים תחושות דומות.
לכן, אנסה לעשות סדר (לכם ולי) בחוויה, ברשמים ובתובנות המקצועיות שצברתי. בחרתי להתמקד בתיאור שלושה חלקים משמעותיים המהווים שלושה מוקדי עניין שונים של החוויה: הטיסה עם המשלחת הישראלית הרשמית, הכפר האולימפי ומתחם התחרות. לאחר מכן, אפרט שלוש דרכי פעולה להתמודדות מיטיבה עם החוויה הפוסט-אולימפית – לספורטאים והספורטאיות ואנשי המקצוע כאחד.
שלושה מוקדי עניין בחוויה האולימפית
החלק הראשון - הטיסה עם המשלחת הישראלית הרשמית
הרגע הראשון של בו הבנתי את גודל האירוע התרחש בנתב"ג, שם לקראת הטיסה לפריז, פגשנו את כל חברי המשלחת הישראלית (אנשי הצוות המקצועי, הספורטאים האולימפיים, ובני משפחותיהם, אנשי התקשורת וצוות המעטפת המקצועית). איך נראית הדרך של הספורטאי האולימפי לפריז אתם שואלים? לאחר החלק שבו המשפחות נפרדות מהספורטאים (רגע מרגש מאוד), ממשיכים לתהליכים השגרתיים: צ'ק-אין, בידוק בטחוני וביקורת דרכונים (מזל שיש דרכון ביומטרי!). לאחר מכן, כל חברי המשלחת מתכנסים בשער העלייה למטוס, שם פוגשים כמות עצומה של אנשי תקשורת, כתבים ומשפיעני רשת. זהו רגע שקשה להתעלם ממנו - הוא מאוד עוצמתי. פיטר פלצ'יק, למשל, היה בסשן רצוף של ראיונות, כאשר כל הכתבים הנוכחים עמדו בתור לזמן הקצוב שלהם איתו, ויש לציין שהביצועים שלו מול המצלמה היו לא פחות מרשימים מהביצועים שלו על מזרן הג'ודו. לאחר החלק של התקשורת, הגיע הטקס והעלייה למטוס. הטיסה לפריז אורכת כארבע שעות אותן בילינו עם הקבוצה המופלאה הזו, ולמרות שלרוב בטיסות אני אפילו לא זוכר את ההמראה (נרדם כמו תינוק בעגלה) - לא הצלחתי לעצום עין מרוב התרגשות וכי כל "שיחת מסדרון" שהתקיימה יכלה להיות פרק שלם ומרתק בפודקאסט.
חלק שני - הכפר האולימפי
החוויה בכפר האולימפי היא כל כך משמעותית, מכיוון שזוכים לראות מקרוב את מיטב הספורטאים הבכירים בעולם מנהלים שגרת יום רגילה ולעיתים אף יוצא לקיים אינטראקציה איתם ועם קולגות שלהם. אז ככה הזדמן לי "לקשקש" בתור לקפה עם המאמן של נבחרת ניו-זילנד ברוגבי, לצפות עם הג'ודוקאים הישראלים בקרבות הג'ודו של חבריהם לקבוצה, לעשות small-talk עם שחקן כדורעף מברזיל וגם לפגוש את נבחרת הכדורגל האולימפית שלנו. את סימון ביילס פספסתי רק בכמה דקות בחדר האוכל ואת רפאל נדאל ולברון ג'יימס לצערי לא מצאתי אבל פגשתי ברי מזל שכן. ואי אפשר שלא לציין את טקס חניכת בית המשלחת בנוכחות נשיא המדינה שהיה מאוד מיוחד ומרגש.
בנוסף, המתחם עצמו הוא מרשים מאוד עם מתקני אימונים ברמה הגבוהה ביותר. לדוגמא, באחד הימים הלכנו ל-Mind Zone שזהו מתחם הירגעות והכנה מנטלית: חדר גדול מוחשך, עם פינות ישיבה שקטות, מכשירי VR עם תוכניות הירגעות והכנה, כני ציור ופינות שקטות לשיחה. זה ממחיש עד כמה יורדים לפרטים בהכנה של ספורטאים לרגעי השיא.
חלק שלישי הוא מתחם התחרות
מתחם התחרות היה מרהיב ביופיו והתקיים בחצר האינווליד (Invalides) שהוא מתחם ענק עם ארמון וכנסיה שם בין היתר נמצא קברו של נפוליאון. הדבר המשמעותי ביותר עבורי הייתה ההבנה שכל מי שנמצא כרגע מסביבי הם ספורטאי העילית של ענף הקשתות. את רובם כבר יצא לי לראות מתאמנים ומתחרים בתחרויות אחרות, אבל ההבנה שאנחנו חולקים באותו זמן את המתחם עם אותם ספורטאי עילית שנמצאים כרגע באחד מרגעי השיא בקריירה שלהם הייתה מאוד עוצמתית. אפשר ללמוד המון רק מלהיות שם: לראות איך קים ווג'ין (האלוף האולימפי) וקשתי נבחרת קוריאה מתאמנים (נבחרת קוריאה עם 5 מדליות זהב מ-5 אפשריות בכל מקצי התחרות במשחקים האולימפיים), איך אנשי המעטפת המקצועית מטפלים בהם, מאמנים אותם ומבצעים איתם הכנות ותיקונים - כולל הקידה הקבוצתית בתחילת וסוף כל סשן. כל פרט שראיתי שם עשה לי סדר בנוגע להכנות המקצועיות שצריך לעשות בהכנה עם ספורטאים לקראת ביצוע שיא.
דרכי פעולה להתמודדות מיטיבה עם החוויה הפוסט-אולימפית
כפסיכולוג, לעיתים אני משתמש ברגשות שלי כדי להבין את הרגשות של מי שיושב\ת מולי. כך שמבחינת ההשפעה המנטלית, עלו בי מחשבות רבות - איך אירוע כזה משפיע על כל ספורטאי? גם מבחינת ההכנה למשחקים האולימפיים, ההתמודדות עם החוויה תוך הגעה לביצוע שיא והחוויה שלאחר מכן. לדוגמא, יש כאלו שנהנים מתשומת הלב התקשורתית ויש כאלו שפחות, יהיו כאלו שיחוו רגשי נחיתות והשוואות חברתיות או עלייה קיצונית ברף ציפיות וכו'. מה קורה לספורטאי שחברו לענף לוקח מדליה אולימפית והוא בעצמו לא הצליח? הם נשארים ביחד לאחר מכן בכפר האולימפי וייתכן שהוא אפילו חולקים את אותו החדר כך שהוא חווה מהצד את ההתרגשות העילאית של חבר שלו בעוד הוא מתמודד עם עצמו עם תחושות של תסכול וחוסר הצלחה. אתגר.
למעשה בפעם הראשונה, ובאופן ספונטי לחלוטין, הבנתי מה הבסיס למושג אותו טבע מייקל פלפס בסרטוThe Weight of Gold - "דיכאון פוסט-אולימפי". האירוע הזה – המשחקים האולימפיים, שבמונחי תפיסת הזמן המיידית של בני האדם נחשב לפעם באף-פעם מייצר Hype שהעוצמה שלו היא הרבה מעבר למילים: כמות הספורטאים והספורטאיות, אנשי המקצוע, דגלים, מדליות, סיפורים ועוד כל כך הרבה רגעים שמתנקזים לאירוע הזה יוצרים גל גועש של רגשות וחוויות, ובעקבותיו - ירידה עוצמתית ומיידית. בין אם הסיפור הוא סיפור הצלחה ובין אם לא - בסוף הספורטאים חוזרים לשגרה הממוצעת, המאתגרת והשוחקת ולאחר תקופה ארוכה שבה הם השקיעו את מירב המשאבים והאנרגיות שלהם באירוע הזה.
אז מה עושים?
מתאוששים- אחרי אירוע בסדר גודל כזה חשוב לקחת פרק זמן ממושך ומוגדר למנוחה מלאה (כשהדבר מתאפשר, הוא לא התאפשר לשחקני הכדורגל לדוגמא). אני המלצתי לקשתים לקחת אפילו יותר זמן מנוחה ממה שהם תכננו. המנוחה חשובה כדי לאפשר התאוששות גופנית, מנטלית, חברתית וכו'. כמות המשאבים שהספורטאים והספורטאיות משקיעים בכל ההשתתפות במשחקים האולימפיים היא עצומה. כעת, זהו הזמן המתאים "למלא מחדש את המצברים" - להיות עם בני משפחה, חברים, לצאת לחופשה ולהתחיל לפתח תחביבים חדשים שיעזרו להם ויתמכו בהכנות שלהם למחזור האולימפי הבא (בשאיפה). בקצרה, אפשר להגיד שאחרי תקופה כל כך ארוכה שהספורטאים והספורטאיות "דרשו מעצמם" כל כך הרבה - צריך לבלות תקופה מסוימת בה הכל היה מתוכן בקפידה באופן ספונטני ו"בלי דרישות".
מבצעים עיבוד של החוויה - המוח שלנו זוכר נרטיב. חוויה. מכלול של תחושות. לכל חוויה ובעיקר עוצמתית שנשלוף יש "ניחוח" מסוים והיא יכולה להיצבע בכל מיני "צבעים". לכן, חשובה עבודת העיבוד של החוויה בעיקר אם היא כללה הצלחה או אכזבה גדולה כדי למסגר אותו, באופן כזה שלא יישארו קצוות פתוחים והזיכרון יישמר באופן שיאפשר חוויה רגשית יציבה כשהוא יישלף. כך לדוגמא, ספורטאי שחווה אכזבה עצומה שלוותה ברגשות אשם, תסכול וכעס קשים עשוי לחוות את הזיכרון באופן אפקטיבי אם הוא ייזכר בחוויה כמה חודשים לאחר מכן לאחר שעשה עיבוד טוב - הוא יוכל להפיק ממנה לקחים להבא וללמוד ממנה. לעומת זאת, אם אותו ספורטאי לא יעשה את עיבוד החוויה הוא עלול לחוות "התנגדות" לשימוש בזיכרון, ינסה להימנע ממנו ומחוויות דומות בעתיד ועשוי אף לפרוש מהעיסוק הספורטיבי באותו ענף.
מתכננים תוכנית להמשך- לאחר תחושת האנטי-קליימקס בקרב ספורטאים, עשויה להגיע תחושת ריקנות וחוסר וודאות. לכן, חשוב להשקיע מאמץ בתכנון פעולות להמשך: גם כאלו שקשורות לספורט וגם אלה הנוגעות לחיים האישיים. בנוגע לספורט, מומלץ להגדיר תאריכי יעד כלליים גדולים לאירועים ותחרויות (לאחר התאוששות כן?), חזרה הדרגתית לפעילות במסגרת תוכנית אימונים, שיחות עם אנשי המקצוע המלווים ועוד. בנוגע לחיים האישיים, זה הזמן להחליט אם רוצים לשלב משהו נוסף לצד הקריירה הספורטיבית, כגון לימודים או תחביב חדש ולהתחיל לפתח את הנושא - שילוב של פעילויות נוספות בחיים האישיים של ספורטאים וספורטאיות הוא מנבא משמעותי לחוסן מנטלי וליכולות התמדה גבוהות לאורך זמן. לאור הפקת הלקחים וגיבוש תובנות מהתהליך שהתרחש עד כה, ניתן לשאול שאלות מנחות הצופות פני עתיד, כגון - "איך הייתי רוצה שארבע השנים הקרובות (מחזור אולימפי) ייראו?", "מה הייתי רוצה שילווה את ההכנות שלי למשחקים האולימפיים הבאים?", "מה מסקרן אותי מחוץ לתחום הספורט, שעשוי לתמוך בקידום הקריירה הספורטיבית שלי?"
בהצלחה! 😊
Comments