השעה 22:45 שעון אמסטרדם. לפני כשעה המריא המטוס מאמסטרדם ואני עליו - מתקשה להירדם למרות שבדרך כלל בטיסות אני כבר חולם על מסי עוד לפני מסלול ההמראה ומתעורר רק כשהדיילת מציעה לי אוכל.
אני בדרך חזרה מאליפות אירופה עם נבחרת ישראל בקשתות: זו הייתה תחרות כפולה שהתחילה בתחרות CQT על כרטיס ישיר למשחקים האולימפיים. הזדמנות אחרונה או לפני אחרונה (ובשבילנו כנראה אחרונה, כי תחרות קריטריון הזדמנות האחרונה לאולימפיאדה מתקיימת בטורקיה… ונראה שלא יאשרו לנו לטוס). לצערנו, לא השגנו כרטיס לפריז וברמת הביצוע לא הפגנו את הסטנדרט אליו אנו שואפים, אבל ברמת הלמידה וההתאוששות של הנבחרת לקראת התחרות המרכזית התהליך שהם עשו היה מדהים. כל אחד ואחת.
הסיבה שאני חוזר מוקדם לארץ היא שמחר בערב יש לנו משחק אליפות לקבוצת הנוער של הפועל פ״ת (כדורגל) ואני בצוות המקצועי שלה ומלווה אותם במסע האליפות המאתגר והמרתק. עד המשחק שיתקיים מחר אנחנו מובילים בטבלה על הפועל י-ם (המעולים) ב-2 נק׳ כשהם בהפרש שערים טוב יותר - כך שאנחנו חייבים לנצח כדי לקחת אליפות (בהנחה שהם מנצחים). אז רק אדגיש רגע את האתגר המנטלי - אנחנו חייבים לנצח את המשחק מחר.
השיבוץ המקורי של המשחק בלו״ז היה ליום שבת ולכן כרטיס הטיסה שלי היה לשישי, אבל המשחק הוקדם ביומיים כך שנאלצתי לאלתר, למצוא כרטיס מוקדם יותר ולעשות מסע קצר מגרמניה לאמסטרדם כדי לא לפספס את המשחק. לפחות הייתה לי הזדמנות לקנות גבינות הולנדיות וסטרופ וופל.
הטיסה לטורניר בחו״ל עם נבחרת ישראל בקשתות התלוותה בשמחה גדולה וריגוש אמיתי לצד רגשות אשם כבדים ומנקרים. שמחה גדולה וריגוש כי אני מאוד אוהב את הנבחרת וזהו רגע האמת של כל ספורטאי בענף אולימפי - התמודדות ישירה על השגת הקריטריון האולימפי שמתקיימת רק פעם בארבע שנים. ותחושת אשם בגלל שעמדתי בפני התלבטות מאתגרת במיוחד - האם לטוס עם הנבחרת לטורניר הקריטריון האולימפי או להישאר לאימונים למשחק העונה עם הפועל פ"ת שדורשים הכנה מנטלית משמעותית. ההחלטה לטוס לטורניר שהתקיים בתחילת מאי כבר התקבלה לפני מספר חודשים - פשוט לא ציפיתי שנגיע לרגעי ההכרעה עם הפועל פ"ת באופן כזה דרמטי.
ועכשיו, אני נקרע בין הרצון להתמקד בלהיות הפסיכולוג של נבחרת ישראל בקשתות לבין להיות פסיכולוג של הפועל פ"ת - יושב מכווץ בטיסת אל על וחווה תשישות מוחלטת. כמות הלחץ שהכלתי בחודשיים האחרונים היא עצומה: מסע אליפות מתוח ודרמטי ביחד עם ניסיונות של הרגע האחרון להשיג קריטריון אולימפי. כל שבוע הוא קריטי, כל יום, כל שעה כל שיחה.
אני מנסה להירגע ולשמוע מוסיקה אבל המחשבות הולכות רק למשחק מחר ובעיקר חשש של ״מה יקרה אם נפסיד״. למרות שאני סומך על השחקנים והצוות - המחשבות מנקרות בי. אני יודע שיש פה גם אלמנט של שחיקה אישית שלי שמשחק תפקיד - אבל הן נוכחות. אני מזהה אותן אבל לא מזדהה איתן. יודע שהן פשוט תולדה של לחץ ושחיקה.
אני תמיד רוצה לנצח. גם כשאני חווה מחשבות של פחד להפסיד אני מיד שם לב למוטיבציה לנצח גועשת וממריצה לי את הדם וגורמת למן קוקטייל כזה של אנרגיה עוצמתית מעורבת בדופק גבוה ומחניק ושרירים רועדים. אני עוצר לנשום והאוויר שיוצא לי מהגוף הוא חריף כמו אחרי ביס של ווסאבי. אבל אני רוצה לנצח ואני אתרגם את זה לפעולות: אתן פידבקים חיוביים לשחקנים, אעשה עם שחקנים חימום מנטלי למשחק, אשים לב לשפת גוף ואסמן למאמן נקודות התייחסות, אעשה שיחות הכנה עם דגש על מאמץ ופעולות שבשליטה של השחקנים.
מניסיוני הבנתי כבר שכשמדברים על לחץ והוויסות שלו - לא מדובר על להעלים אותו, וגם לא בהכרח להפחית את העוצמה שלו. אלא להיות בסדר עם איך שהוא קיים ונוכח כמו שהוא. לדעת למצוא את הפעולות הנכונות, להישאר מרוכזים בדברים החשובים ולא לנסות להתנגד לזה שיש לחץ. קצת כמו אמבטיית קרח.
אז אני לא יודע מה יהיה מחר. זה יכול להיות נפלא כמו שזה יכול להיות נורא. אבל אני מתרכז בלהיות נוכח. וכרגע אני רק רוצה לישון. אז אולי אכבה כבר את הפלייליסט שלי ״pump it up” בספוטיפיי שבניתי לעצמי עם מוזיקת רוק כדי להעלות עוררות לפני משחקים ותחרויות ואנסה להרגיע את הגוף ולישון. נו באמת, זה שיעור ראשון בוויסות עוררות.
אנסה שוב להירדם ולחלום על כך שהטיסה הבאה שלי חזרה מאמסטרדם תהיה מחופשה עם נגה אישתי, אחרי שלקחנו אליפות בנוער עם הפועל פ״ת ועלינו לליגת העל ושמספר קשתים השיגו קריטריון לאולימפיאדה. זה נשמע אולי כמו חלום - אבל כל מה שאני עושה בחיי זה להשקיע את מיטב האנרגיות שלי כדי להפוך את זה למציאות.
אז עכשיו אני עוצם עיניים ו…
לא משנה מחלקים פה סנדווצ׳ים...
אשן כבר כשאגיע הבייתה
*********************************************************************************************************************
רק כדי לא להשאיר אף אחד במתח...
סוף הסיפור הוא שהגעתי למשחק - לקחנו אליפות - ועלינו לליגת העל!
Comments